לוח הזמנים שלי מאוד צפוף ולא פשוט. אני מתחילה את היום מוקדם בבוקר באימון ריצה ואופניים, אחרי האימון אני חוזרת הביתה על מנת לארגן את הילדים שלי לבית הספר ולארגן להם ארוחת צהריים. את כל זה אני עושה עוד לפני שאני מתחילה את היום שלי מבחינת העבודה – כלומר שיחות הטלפון, המיילים והפגישות. דאגתי שאגיע ממקום למקום באמצעות מוניות כך שאוכל לעבוד גם בנסיעה. בשעה חמש בדיוק אני מסיימת כל מחויבות שיש לי מבחינת פגישות ושאר ענייני עבודה ושמה פעמיי לכיוון שיעור פילאטיס. החלטתי לאחר הרבה מאוד שנים של עבודה מאומצת וללא כל זמן להשקיע בעצמי ובצרכים שלי, החלטתי ששעתיים ביום – שעה בבוקר ושעה בערב הן שעות שלי בלבד ושום פגישה לא תבוא במקומן.
ריצה ואופניים אני עושה בבוקר כך שזה ממריץ אותי ונותן לי אנרגיה למהלך היום ואילו פילאטיס אני שומרת לסוף היום על מנת להרגיע את עצמי ולהחזיר כל דבר למקום שלו. בזכות הפילאטיס הרגשתי שאני מצליחה לחזור לנשום כמו שצריך ושיש לי יותר עומק להכיל כל מיני דרישות ובקשות של הסובבים אותי מבלי להתפרץ מיד או להרגיש באים אליי בטענות. יש משהו בפילאטיס שמסדר לי את המחשבות ועוזר לי להיות בהירה יותר עבור עצמי ועבור הסביבה שלי. באופן זה אני יכולה להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהמציאות יוצרת עבורי באופן מוצלח יותר מאשר היה לפני שפיניתי את הזמן לעצמי.
פילאטיס מהווה עבורי מפלט מהמחשבות שלי ומהפחדים שלי וקבלת פרופורציה אחרת על מה שקורה באמת במציאות לעומת העיוות שאני חווה עם המחשבות שלי. לא זכרתי עד כמה פעילות ספורטיבית מנקה לי את הגוף ואת הראש ועד כמה היא תורמת ליום יום שלי הן מבחינת העייפות שלי, הכעסים שלי, החששות שלי ובעיקר האופטימיות שלי. ברגע שחזרתי לעשות פילאטיס גררתי בבת אחת עוד ארבע חברות שלי יחד איתי. הן ראו עד כמה אני מרוצה ושמחה ופשוט נגררו אחריי לשיעורים. היה לי מאוד כיף לראות שאני מצליחה להשפיע עליהן ולהפיץ את הבשורה של יתרונות הפעילות הגופנית.